תַרְבּוּת
סוריאליזם שחור חי וקיים ב"המופע של וינס סטייפלס"
מילים מאת JoliAmour DuBose-Moris
התמונות באדיבות נטפליקס
בפברואר האחרון, הצופים הביטו לתוך אורח חייו הכאוטי של הראפר מהחוף המערבי וינס סטייפלס בחמישה מיני פרקים בלבד. פרקים אלה - שנעים בין חמש עשרה לעשרים וחמש דקות - פירטו נקודות נרטיביות רבות ושונות של חייו של סטייפלס בתוך התוכנית. מתחילת התוכנית מחמש השעות של סטייפלס בכלא ועד למפגש מחודש עם חברי ילדות במהלך השוד שלהם בבנק, לבישולים משפחתיים, קפצים על ידי קמעות בסרף סיטי, וקרב יריות בין המושבע מילדותו בשוק פשפשים סגור; הסדרה מנצלת את הזמן שיש לה בכל פרק בחוכמה. ככל המופע של וינס סטייפלס הוא הראשון מסוגו שמשתמש בנרטיב אפיזודי השווה לתוכניות סיטקום משנות ה-90 כמו סְנוּנִית אוֹ הנסיך הטרי מבל-אייר ולהחדיר בו כיוון מודרני, כעת זו הסדרה הרביעית מאז אטלנטה, לאבקראפט ארץ, ו אני בתולה, ללכת במסלול השחור-סוריאליזם.
שחור-סוריאליזם, או אפרו-סוריאליזם, הוא נרטיב מכופף ז'אנר שמשנה את הריאליזם הקסום ומרכז אותו סביב דמויות שחורות. הדבר המרגש שהסוריאליזם השחור יכול לעשות הוא לדחות מציאות מוחלטת עם רעיונות בלתי מוגבלים. ב 2016, של דונלד גלובר אטלנטה הרחיב את דעתם של הצופים בכך שהציג לראווה שגברים שחורים וכל הקהילה השחורה יכולים לראות את עצמם ביותר מסתם תוכניות שמרכזות את האכזריות המשטרתית, אלימות כנופיות, וסיפורים כלליים שממשיכים את חטיבת הכאב כלפי הקהילה שלנו. היכולת של התוכנית הזו לכופף זמן ומרחב תוך שמירה על קול אותנטי ובהחלט ניתן לקשר, הידהדה יותר יוצרי קולנוע ובמאים לעלות. כָּך, הגיעה של ג'ורדן פיל לָצֵאת נעשה ב 2017, מגפיים ריילי מצטער להטריד אותך ב 2018, ושל ג'ואל טיילור הם שיבטו את טיירון נעשה ב 2023. לתוכניות טלוויזיה, חברי הקהל החלו להתכוונן לסדרה שהוזכרה קודם - של מישה גרין לאבקראפט ארץ ב 2020 ושל בוטס ריילי אני בתולה ב 2023.
אַף עַל פִּי לאבקראפט ארץ בּוּטלָה, ו אטלנטה היה יותר נדיב לתת לצופים ארבע עונות, המופע של וינס סטייפלס מופיע לקהל בתקופה שבה שמירה על אפרו-סוריאליזם חי בבידור היא חיונית. אם רק נתבונן, אנו יכולים לראות שהז'אנר החדש הזה שמר על סופרים ויוצרי קולנוע שחורים השראה ליצור.
התוכניות האלה מחזיקות אחת את השנייה ומכפות שהבידור השחור יישאר פורץ ז'אנר, טרנספורמטיבי, ובלתי נתפס. בלי היוצרים האלה, בלי הז'אנר הזה, ראינו מופעי צבע בידוריים עם הנרטיבים הקודרים והמדכאים ביותר. איך נוכל לשמור על מוטיבציה אם התוכן שניתן לנו משתיק את החלומות שלנו, האופטימיות שלנו, והמוזרות שלנו? במקום זאת, סביב קהילות צבעוניות עם עלילות של הסבל שכולנו יודעים שעברנו.
המופע של וינס סטייפלס מציגה גישה כפולה המאפשרת לצופים לזהות את הקשיים בלהיות מלונג ביץ', כגון עוני, אַלִימוּת, ומאסר. אוּלָם, סטייפלס מזהה רגעים של שמחה, כשרון קומי, ולפעמים אפילו הפרעות פסיכולוגיות שמעבירות את השיחה ממה שפוגע בקהילה שלנו למה שיכול לעזור לנו. וזו העקביות ליצור אמנות שמשקפת את הסוכנות והדמיון שלנו.
המופע של וינס סטייפלס מחקה את האווריריות שמקבלים הצופים כשהם מעלים שידור חוזר בשעות הלילה המאוחרות מסדרת סיטקום. כמו שאר הסדרות והסרטים השחורים-סוריאליסטיים נקטו נקודה ביצירת נרטיב שמתייחס לבעיה (גזענות סביבתית ב הם שיבטו את טיירון, אובססיה להצלחה ב אטלנטה, החלפת קוד פנימה מצטער להטריד אותך), המופע של וינס סטייפלס היא סדרה שיכולה סוף סוף להתקיים למען הקיים. זה לא חייב להיות חשיבה גלויה וסקירה מנקודת מבט פוליטית. זה קיים כדי שיהיה לנו במה לצפות כששום דבר אחר לא טוב בטלוויזיה, או כשאנחנו צריכים משהו לצחקק עליו פה ושם בזמן ריבוי משימות על משהו אחר - או פשוט כי כשצופים בו, הלחץ של חשיבה מתמדת בעדשה שמשפיעה עלינו פוליטית, מבחינה כלכלית, וחברתית יכולה להיסחף ברגע שהפרק מתחיל. וזה שינוי אמיתי, גַם.