ליאן יש

הצלקות היפות שלי: שיחה עם ליאן לה הוואס

מילים מאת זכרי ווג
תמונות מאת דיוויד וייל

זה התחיל בעץ. תוך כדי החלמה מפרידה לפני כשנה וחצי, מוזיקאי בן שלושים ואחת, ליאן האס, הבחינה בעלווה המשתנה מחוץ לדירתה בלונדון והבינה שהיא משתנה, גַם. כשהעלים שינו צבע והשורשים מתו ואז עלו שוב, הזמרת/גיטריסטית הבריטית עברה שינויים משלה, להפוך את האבל שחוותה לשמחה ותקווה וכתיבת שירים ששיקפו את התהליך הזה. התוצאה של המאמצים הללו ואלבום האולפן השלישי שלה, ליאן האס, היא העבודה הכי בטוחה ומתגמלת שלה עד כה.

כולל שירים בולטים כמו השופע, "Green Papaya" הדממה ו"Paper Thin" המעוות בס," האלבום החדש של לה הוואס מקפיץ, עָצֵל, וצוללת יחד עם אכזריות מאופקת שמראה עד כמה היא הפכה בטוחה במשך שלושה אלבומים. בעוד הופעת הבכורה שלה מלפני כמעט עשור הודיעה על בואו של כותב שירים חדש רגיש להפליא, שֶׁלָה 2015 LP ב', דָם , שידרה כמעט מרדנות שאמרה שלא רק שהיא באה, היא הייתה כאן כדי להישאר. האלבום החדש מהקיץ האחרון, אָז, ממזגים את השלווה והכוח של לה הוואס להראות אמן בצורה מלאה, מישהי שביטלה כל לחצים באולפן או מגמות בתעשייה וחוצבת בצורה מושכת את הנישה שלה.

"הרבה אמנות מושפעת בדרך כלשהי מכאב. נראה שזה רק גורם לך לרצות להגיד משהו, לא כך?" היא אומרת. "כשאתה כואב, אתה קצת רוצה לדון בזה או שאתה רוצה לדעת אם מישהו מרגיש כמוך אז אתה לא לבד. אבל תמיד יש נקודת מבט חדשה להציע". שירי האלבום החדש מרגישים רעננים וכמעט זוהרים כאילו נבעו מאדמה חדשה ונטועים כפרחים שיכולים לעמוד זמן מה.. "אני אנסה לשחרר את זה, מחזיקות לי אצבעות/אני אראה לך את הצלקות הכי יפות שלי/הן עושות אותנו למה שאנחנו," היא שרה ב"Please Don't Make Me Cry" מהתקליט האחרון, וכמעט דומעים מהדיוקן החי הזה של הכאב והכוח שאפשר להפיק ממנו. כמו המשורר סי.קיי. וויליאמס, או יוצר הסרט, פול תומאס אנדרסון, לה הוואס הוא הומניסט, אמנית שנראית באמת ובתמים רוצה לעזור לחברה.

ליאן האס, כָּך, הוא אלבום לכולם: המאייר בגיל העמידה שיושב לבדו בבית קפה, סוכן נדל"ן של שנות השלושים המוקדמות שמעולם לא נראתה עם אף אחד, האחות השואפת להחזיר את הנשימה לחולה הקורונה החולה. זה אלבום לזמנים קשים כמו אלה כשכל כך הרבה לא בטוח, והעולם נראה הפוך, אבל גם עבודה שאפשר לחזור אליה בשנים הבאות כשאפשר לחזור הביתה אחרי יום ארוך ולנסות להירגע. זו משחה, נר, תוצרת ליאן לה הוואס, הולך מקודש על האדמה המחוספסת אך המפוארת הזו.

חֶלקִית, המאמץ הזה נובע מהמורשת היוונית והג'מייקנית הכפולה של לה הוואס ומספיגת הצלילים האקלקטיים של מרכזי תרבות בלונדון כמו בריקסטון. כפי שהיא אומרת דרך זום מאנגליה, "ליצור מוזיקה הייתה הדרך שלי להיות לגמרי אני, מנסה ליצור משהו שאני פשוט באמת אוהב ללא מגבלות, בעצם. ככה הרגשתי הכי כמוני". בְּהַתחָלָה, לה הוואס התבטאה בצורה זו בנגינה על המקלדת, אֲבָל, בְּ- 18, היא התחילה לנגן בגיטרה. "זה הרגיש כאילו עולם חדש לגמרי נפתח," היא ממשיכה, עולם ש, כַּמוּבָן, נדהם מאורות הכלים כמו ג'ימי הנדריקס ו, לאחרונה, רְחוֹב. וינסנט אבל לה הוואס טלטלה עד היסוד בווירטואוזיות הייחודית שלה.

במילים פשוטות, לה הוואס הוא אחד הגיטריסטים המופתיים ביותר שיש. אם לפרוט בעדינות על גולת הכותרת המוקדמת בקריירה (וסיפור נועז על אהבה בין-דורית), "Age" או מספריים וגורסים על "Can't Fight" מהאלבום החדש, האמנית משכנעת בספונטניות המענגת שלה על האקורדים. לָכֵן, זה לא מפתיע שאיש לא אחר מאשר הנסיך הגדול המנוח התחבר ללה הוואס לפני כמה שנים והפך למנטור שלה או שהאגדה החיה סטיבי וונדר השאירה לה הודעה קולית שבה שר את אחת היצירות שלה. לה הוואס הוא סופר מסקרן, גַם, שהסיפורים על שברון הלב והחוסן שלו הם אוניברסליים ועם זאת מגיעים ממקום אישי.

גיליון קטעים ממך 12