רודי דהאנדה

מילים מאת זכרי ווג

עד לחליפה הפריכה שלו, נעליים חלקות, וקול חם, מוזיקאי משיקגו, רודי דהאנדה, הוא ג'נטלמן. כפי שנשמע באלבום הבכורה הזוהר שלו מספטמבר האחרון, עידן מכרז, שנות השלושים המוקדמות, אמן יליד לוס אנג'לס ושורשי מקסיקו מחזיק באותנטיות שהיא יותר מדי יקרה בעידן הזה של מסכים ושיחות טלפון בנות שתי דקות עם יקיריהם. אלו חיים מהירים בזק, שבו עשור יכול להרגיש כמו אתמול, אבל דה אתה, פופסריץ מוכשר בטבעיות, מאט את קצב ההשתוללות של המאזין בשירי אהבה, גַעגוּעִים, ושמחה.

אמו של דה אנדה הייתה בהריון איתו כשהיא ואביו נסעו ממקסיקו מעבר לגבול לאמריקה, ולמוזיקאי יש קשר עמוק לארץ אבותיו. "אני חושב, כמו כל ילד, אתה סופג בתת מודע את כל מה שמסביבך כמו ספוג," הוא אומר מביתו בעיר הרוחות. "שני ההורים שלי היו דוברי ספרדית וזה היה משק בית דובר ספרדית. לא ממש הבנתי כמה זה השפיע עלי עד שהייתי מבוגר, ואז התחלתי קצת לחזור ולהתייחס לכל המוזיקה השונה ששמעתי כשגדלתי. אימצתי את התרבות שלי ככל שהתבגרתי, זה כמו שילוב של הכל." אמו הייתה א "ילד שנות ה-80," כפי שהוא קורא לה בחיבה, ואחרי זמן קצר בשכונת וואטס בלוס אנג'לס, דה אנדה והוריו עברו ללונג ביץ' הסמוך שם, במהלך שנות העשרה שלו, הוא זרק את עצמו לתוך סצנת הפאנק המקומית בתור הסולן של הקבוצה המהוללת, חבילה פראית של כנריות.

זמן קצר לאחר מכן נפרדו דרכי הלהקה, כותב השירים הוציא את EP הבכורה שמשנה את הטון שלו, הֲסָרָה (2015). פתיחה עם השמש "חזיונות של פלומריאס" ומבשלים את קווי הגיטרה המטושטשים של The Velvet Underground עם הקטיפה של אנדרס סגוביה, האלבום הציג כותב שירים שנראה כמוקיר מאזינים מפתה משיר לשיר. שנה לאחר מכן, הרומנטיקן המתואר בעצמו הציע את ה-LP ללא בושה להפליא, לְעַכֵּב, גופת יום, אשר פרץ אל סוגים שונים של סלע-מוסך, פסיכדלי, לגלוש - ומסתיים במקלדת מפוזרים "לא יהיה בסביבה יותר," צעקה כואבת אך בסופו של דבר קתרטית מהלב.

דה אנדה שואב השראה ממה שהוא אוהב להתייחס אליו "השלבים השונים של הרומנטיקה. יש את החלק הנשוי הטרי, החלק העצוב, החלק הוויתור. יש כל כך הרבה חלקים שונים של רומנטיקה שאתה יכול לכתוב עליהם שיר." ולמרות שכמה מגיבוריו המוזיקליים כתבו על נושאים אחרים ותחומי העניין שלו מתרחבים לסיפורת הספקולטיבית של אלדוס האקסלי, הוא בוחן בצורה משכנעת את הנושאים הנצחיים של אהבה מושפלת, בְּדִידוּת, והפסד על עידן המכרז.

אלבום הבכורה הראוי שלו תחת שמו, המאמץ בן ארבעים הדקות מושך מיידית עם הפותחן בצורת טרופיקליות, "המראה" לפני שנכנס אל החלומי "הקנרים" והפסנתר פרח "יָקָר." הוקלט במשך 14 ימים בסך הכל, האלבום בכל זאת משדר ליטוש שמדבר על הביטחון והחזון הברור של דה אנדה. במובן הכי בסיסי של המילה, נשמתו של האמן זורחת, כמו האמפתיה שלו לבודדים ולמלנכוליים. הוא שר גם בספרדית וגם באנגלית באלבום ו, גם אם אחד לא מבין שפה כזו או אחרת, זה לא כל כך משנה; מטרתו העמוקה יותר להתחבר למשאלות הפנימיות ביותר של המאזין באה לידי ביטוי.

כפי שניתן לראות באמנות העטיפה הזוהרת של התקליט, האמן מתעל את המוזיקאים של שנים עברו, בין אם זה סרג'יו מנדס או לאונרד כהן, אבל כמעט בצורה גאונית, הוא מדמיין מחדש באופן ייחודי את עבודתם. דנים באלבום, הוא אומר, "זה היה הרעיון הזה של, ״אם אני אלך מחר, אני חייב להשאיר פה משהו״. אף אחד לא יידע מה יש לי אם רק אשאיר את זה במוח שלי ואני לא מקיא את זה לתקליט. הייתי צריך פשוט להשיג הום-ראן ראשון כזה." מאזין לאלבום, כמו דה אנדה סוגר עם המנצנץ "מְשַׁפשֵׁף," לשיר שוב ושוב, "האם זה מאוחר מדי?," one does hear great urgency within De Anda and senses that his very sense of self depended on the making of the record.

Tender Epoch is, in the end, a revelatory song cycle of the slippery desires that people bear every day: a smile returned from the pretty woman at the coffee shop, dessert with the workaholic husband after hours away, a swim in the Los Angeles waters. It is an album for the keeping, made by an artist whose candle will flame on.